פסטיבל קולה של המילה 14 ע"ש מריו קוטליאר בקולה שלו דיבוק
אוצרים: קבוצת סלה-מנקה וגיא בירן
יום שני 24.11: לי לוריאן ואדם יודפת, שירה בורר, כרמל בר ויערה בר, ג'וזף שפרינצק, תום סלוביציק, אלכס דרול, ויקטוריה חנה ונעם ענבר, עדי קפלן ושחר כרמל, מיכאל לוקין.
יום שלישי 25.11: מאיה דוניץ, תומר דמסקי ,אלכס דרול, אילן וולקוב, ערן זקס, זוהר שפיר. עדי קפלן, שחר כרמל, תזמורת הקונסרבטוריון של האקדמיה למוסיקה בירושלים, מיכאל קלינגהופר (המנצח).
תוכנית 1 – 24 ו26 בנובמבר 20:00 | משתתפים: עדי קפלן, שחר כרמל, ג'וזף שפרינצק,
ויקטוריה חנה, נעם ענבר, שירה בורר, לי לוריאן, אדם יודפת, תום סולובייצ'יק, אלכס דרול, כרמל בר, תזמורת הקונסרבטוריון שליד האקדמיה בניצוחו של מיכאל קלינגהופרתוכנית 2 – 25 בנובמבר 20:00 | משתתפים: אילן ולקוב, מאיה דוניץ, זוהר שפיר, תומר דמסקי, ערן זקס, אלכס דרולכרטיסים: 70 -50 ש"ח | כרטיסים ל2 תוכניות : 80-100 ש"ח | http://www.hazira.org.il
"לתוך גוף של אדם חי, בעל נשמה אינדיבידואלית מובחנת, נכנסת בשלב כלשהו של חייו רוח נוספת – רוח של אדם שנפטר קודם זמנו, ושנתפס כחוטא גדול עד כדי כך שגם הכניסה לגיהנום נשללה ממנו, והוא נותר בין שני עולמות, נרדף ומעונה על ידי מלאכי חבלה. […] הרוח מחפשת מפלט מפני רודפיה וחודרת לגוף החי על כורחו, אוחזת בו, דבקה בו, משתלטת עליו ומדברת מגרונו של אחוז הדיבוק כאישיות מובחנת" (רחל אליאור). יורם בילו כותב כי הדחפים והשאיפות שביסוד ההפרעה היו קריאת תיגר מאיימת על דרך החיים היהודית המסורתית. המחזה נכתב בשנים 1912–1917 ברוסית וביידיש, בהשראת מסורות וסיפורי דיבוק שליקט אַנ־סקי, כשעמד בראש משלחת אתנוגרפית בווהלין ובפודוליה. המחזה הועלה בביצועים רבים, וברבות השנים הפך למחזה קנוני בתולדות התיאטרון היהודי ביידיש ובעברית.
פסטיבל "קולה של המילה" עוסק במפגש בין הטקסט ובין ההיבטים הפרפורמטיביים שלו. ב"בקולה שלו: הדיבוק" הצענו שבירה או פירוק של המחזה באמצעות המוטיבים, הטקסטים או הדמויות שלו. כל יחידה נפרדת שבחרו האמנים תופסת מרחב בפועל במבנה ההיסטורי שתכנן האדריכל קונרד שיק. המחזה, שמערכותיו מתפתחות בתיאטרון על ציר הזמן, מתפתח בפסטיבל הנוכחי גם בהתפזרותו בחללים שונים במרחב: הזמן הופך לטריטוריה. טקסי גירוש, פרשנויות באמצעות טכניקות של הפעלות קוליות, תיאטרון מכני, עבודות סאונד, מיקסים של צלילים ודימויים, חומרים ארכיוניים והתרחשויות חיות, עיבוד מחדש של סרטים ישנים בשילוב נגינה חיה של תזמורת צעירה – כל אלה נותנים ביטוי עכשווי לאחד המחזות הקלאסיים של התיאטרון היהודי בעברית וביידיש. האמנים מעלים מחדש שאלות על בעלות, על זהות לאומית ומגדרית, על איחוז , על קול ורוח ועל רוח הזמן ומעוררים תחושה שדומה בוודאי לזו שנוצרה בזמן העלאת המחזה בעשור השני של המאה ה-20: התחושה שעולם ערכים אחד הולך ונעלם ואת מקומו תופס עולם אחר.