אבולוציה של מבנה

 

אבולוציה של מבנה

פסי קומר

אוצרת: הגר רבן

כותרת התערוכה "אבולוציה של מבנה" מעוררת תהיות: אנו רגילים לקשר את מושג האבולוציה עם עולם החי, שבו יצורים מסוגים שונים מתפתחים ומשתכללים לאורך זמן בהתאם לתנאי המחיה שלהם, ואילו מבנה מתקשר בתודעתנו עם יציבות, קביעות ועמידות בפני שינויים

המבנים השונים שמייצרת פסי קומר בפיסול ובווידיאו מעוררים רושם אחר ומערערים על אותה הבדלה תפיסתית בין הנצחי למשתנה. קומר מתייחסת אל מושגי המבניות (structurality) והבנייה (building) כאל חומרי גלם בפני עצמם, וככאלה הם יכולים לעבור שינויים מרחיקי לכת באמצעות פירוק, שבירה, צמיחה, מחיקה, העלמה והנכחה. העבודות השונות בתערוכה מציגות תהליכים של בנייה ושיבוש, של התהוות סדר אך בו זמנית גם של הפרעה לסדר

עבודת הווידיאו Building, הממוקמת בחדר הפנימי של המבנה, מציגה קווי מִתאר מרצדים שמזכירים פריטי ריהוט בחלל ביתי פנימי. לאורך הווידיאו מתווספות עוד ועוד צורות רוטטות, ההופכות את המרחב הביתי למעין סביבה אורבנית. הדימוי המתעתע נראה בתחילה כרישום עדין של קווים לבנים על גבי הרקע השחור, אך למעשה מדובר במודלים עשויים פרספקס, המצולמים בטכניקת stop-motion. מעברי הפריימים המהירים מייצרים תחושה של קיטוע וחוסר יציבות והופכים את המבנה הברור לעין לדימוי רעוע ומטושטש, המערער על ההבחנה בין פנים לחוץ ובין צורה לחומר

בחדר הסמוך מוקרנת העבודה עורות. הווידיאו מציג 5 מבנים שרופים, דמויי מודלים אדריכליים, המסתובבים באיטיות כל אחד על צירו. אף שצורתם הסדורה והמוכרת נפגמה בבירור כתוצאה מתהליך של הרס, עדיין ניתן לזהות בהם את היסודות הגיאומטריים שעמדו בבסיסם. בכך הם מאפשרים לנו לשהות במתח הנפרש בין הקיום הפיזי לזה המדומיין, בין מרחב ממשי לכזה המתקיים בזיכרון בלבד 

בחלל המרוחק ביותר מוקרנת עבודת הווידיאו מגדל בבל. במרכז הווידיאו נראה אובייקט פיסולי גדול ממדים בצבע לבן, המורכב מאלמנטים גיאומטריים רבועים. כמו בעבודה Building, גם כאן מתייצבת הצורניות החדה בתווך שבין מרחב פנימי, המזכיר מטבח או חדר ארונות, למרחב חיצוני של בניינים צפופים. אל המרחב הזה פולשות כמה דמויות אנושיות, אשר צובעות את המבנה המסיבי כולו בשחור. אט-אט, ותוך עבודה עמלנית ודקדקנית, נעלמים חלקים מן המבנה, והוא נצבע עד תומו — עד שכל קווי המתאר שלו נמוגים ומתמוססים אל תוך הרקע השחור, והוא כמו מכלה את עצמו אל תוך אזור דמדומים נטול צורה ונטול גבולות. לאחר היעלמותו מתחיל לפתע גשם שוטף, המסיר אט-אט את שכבות הצבע שנצבעו בעמל רב. נראה כי דווקא הגשם – תופעת טבע שאינה ניתנת לשליטה – הוא שמתחיל להשיב את המבנה הטוטאלי אל נוכחותו הברורה במרחב ובזמן

לאורכם של חדרי התצוגה השונים מתפרשת העבודה אבולוציה של מבנה: פסל רחב היקף, שכמו הולך ומשתלט על קירות החלל המעוגלים. הוא מתחיל מחדר אחד, נובט מתוך צורה אדריכלית קטנה, ואז, כמו טפיל שמצא מארח ראוי, הצורה משכפלת את עצמה, משתכללת וצומחת עד להשתלטות מפלצתית כמעט על המבנה כולו. זהו מעין תהליך התרבות של אלמנט ארכיטקטוני בסיסי שהופך למרחב מורכב: מאובייקט – לחדר – לבית – לעיר. בדומה לפריימים המאפיינים את מדיום הווידיאו, גם הפסל מתחלק לשלבים מרובים, הנערמים זה על גבי זה עד ליצירת מרחב שלם אחד. האלמנט הדומם, המתפשט וגדל כמו יצור חי, מציג אפשרות של סביבה משובשת שיצאה משליטה: כמו כתם רטיבות, כתם עובש או נגע של "צרעת הבתים" על גבי הקיר, גם הוא  כפוף לתכתיבי המקום ולמגבלות המרחב הפיזי אך בו בזמן גם מספח מרחב זה לצרכיו

כל אחת מן העבודות בתערוכה פורשת לפנינו אפשרות לתהליכי ייצור של מבנה, אשר היווצרותו כבר טומנת בחובה את זרע הפורענות שיביא לשיבוש של קיומו. התהליכים הללו נבחנים דרך שאלות של כוח, מרחב וחומריות, והציר המשותף לכולן הוא הפרה של איזון: מעברים ממצב של התרחבות מחושבת להשתלטות פרועה, התבססותו של חלל מוצק וברור אשר בסופו של דבר מותיר אחריו רק הד של זיכרון, או מקום ערטילאי ונסתר המצמיח מתוכו גילוי חדש ובלתי צפוי. העבודות מעלות שאלות על חדירותו של המרחב האישי מול זה הציבורי ועל היכולת – או חוסר היכולת – האנושית לשלוט במרחבים האלו. בכך הן מציעות לנו להתבונן ולבדוק כיצד דווקא המבנה האמורפי, המשובש ונטול הסדר הוא המאפשר לנו להגיע למקומות חדשים

מרכז לאמנות ומחקר מעמותה

ניהול אמנותי וכללי: סלה-מנקה | מנהלת פרויקטים: גלי קציר | ניהול טכני והקמה: איתן חביב | עיצוב גרפי: מאיה שלייפר | סאונד: אמיר בולצמן | עריכת טקסט: ענבל קידר | תרגום לערבית: נע'ם אבוליל | תרגום לאנגלית: תמר כהן