זיכרונות של אחרים
אירית בצרי
אוצרות: סלה-מנקה
15.7-8.9.2023
אירית בצרי, מהאמניות הישראליות המוערכות בעולם, החלה לעסוק בוידאו ארט ב-1981 בישראל, וכעבור שנתיים עברה לניו־יורק; מאז היא ממשיכה ליצור סרטים ומיצבי וידאו. החל משנת 2003 היא אוספת אלפי סרטי קולנוע המצטברים לכדי “ארכיון מקרי”. רוב הסרטים בארכיון של בצרי נקנו בשוק הפשפשים של העיר ליסבון, שם היא מחזיקה סטודיו בעשור האחרון. מצבם הושפע ממזג האוויר, מאחסונם במקומות בלתי “מותאמים” – ובעיקר מהזמן, המשפיע על החומר, על כל חומר, ומשנה אותו. במיצביה היא משתמשת בסרטי הקולנוע כחומר, תוך העלאת שאלות אסתטיות וטכנולוגיות על פורמטים “מתים”: איזה זיכרון הם משמרים, ואיזה זיכרון אנחנו בוחרים לשמור? מה המשמעות של המוות הזה? אילו חיים חדשים עשויים לקבל החומרים האלה כעבודת אמנות בעלת משמעות ופואטיקה חדשה, נוסף על הקשרם המקורי?
המיצבים של בצרי הם פלימפססטיים; שכבות של היסטוריה אישית וקולקטיבית נכתבות ונמחקות בכל פעם מחדש, הן בהיבט התוכן והן בהיבט החומר. בתערוכה ארבעה מיצבים המורכבים מעבודות וידאו וסרטי קולנוע ועוסקים בזיכרון, בשכחה ובמחיקה – מחיקה מכוונת או מקרית של תפיסות היסטוריה: אישית, משפחתית או קולקטיבית – שנטמעו בסרטים. מקצת העבודות עוסקות ביכולת של סרט הקולנוע, שבימינו הוא כמעט חומר obsolete (שעבר זמנו), להפוך לחומר פיסולי. במיצב Eden בצרי משתמשת בסרטים שכמעט איבדו את הדימוי שנצרב בהם ויוצרת עולמות אדריכליים המנציחים את בתי הקולנוע הראשונים בעולם, שרבים מהם היו בעלי שם זהה: “Eden” (גם בירושלים: קולנוע עדן) – דימוי של הקולנוע כעולם שמאפשר לנו לחוות לרגע את גן העדן המובטח. ואולם מרצועות הסרטים האלה, שתהליך של ריקבון החומר כבר החל לפעול בהן, נודף לרוב ריח חריף של חומץ, כמו מגוף מת שנשמתו עזבה אותו. העבודות של בצרי מעניקות לסרטים אלו חיים חדשים בעולם האמנות הפלסטית.
חלק אחר בתערוכה ממשיך לבחון את שאלותיה של בצרי על מקומה כיוצרת אל מול היותה ״אספנית מקרית״. בסרט האיקוני These Are Not My Images (neither there nor here) עטור הפרסים שיצרה בשנת 2000, ואשר הוקרן שוב בפסטיבל הקולנוע בירושלים השנה, היא עוקבת אחר קולנוענית מערבית שמצלמת בהודו בעזרת במאי מקומי, בעתיד דיסטופי, בעקבות יוצרי קולנוע מערביים אחרים, בעודה תוהה על המשמעות של צילום סרט במקום שאינה שייכת אליו. בארכיון האקראי, בצרי מאפשרת למבקרים לצפות בוידאו בכמאה סרטים מתוך הארכיון שלה, ומעידה שאלו אינם הזיכרונות שלה, אך בו בזמן הם חלק מיצירתה עכשיו. פעולות האיסוף, הבחירה וההתבוננות יוצקות משמעות חדשה בסרטים אלו ומעניקות חיים חדשים לדימויים שנידונו לשִכחה.
התערוכה החדשה של אירית בצרי, שכוללת ארבעה מיצבים המורכבים מעבודות וידאו וסרטי קולנוע, מוצגת במרכז מעמותה במסגרת פסטיבל הקולנוע ה-40 בירושלים, כחלק מתוכנית ״אמנות בצומת״.
התערוכה בתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי, מינהל התרבות ועיריית ירושלים
תודה מיוחדת לפלסקולייט ,למאיר רוסו מארכיון הסרטים הישראלי, לויויאן אוסטרובסקי, לאביב יצחקי, לדבורה חייצוק–שני ולתומי שני.
נעילה: 8.9.23
אוצרות: קבוצת סלה-מנקה |הפקה: נעמה מוקדי | ניהול טכני והקמה: איתן חביב | אסיסטנטית: גילי רהט | עיצוב גרפי: מאיה שלייפר | עריכת טקסט: רונית רוזנטל | תרגום לערבית: נע׳ם אבו ליל| תכנות: אמיר בולצמן
אירוע הפתיחה יתקיים ב15.7, 19:40. אירוע פייסבוק>>
שעות פתיחה: ג׳-ה׳ 14:00-19:00, ו׳ 10:00-14:00. אירוע חוזר בפייסבוק>>
שיח גלריה יתקיים ביום שישי ה21.7 ב12:00
דימוי: Irit Batsry, Fragments of an Accidental Archive, 2022