פסטיבל קולה של המילה 14 ע"ש מריו קוטליאר בקולה שלו דיבוק

יום שני 24.11: לי לוריאן ואדם יודפת, שירה בורר, כרמל בר ויערה בר, ג'וזף שפרינצק, תום סלוביציק, אלכס דרול, ויקטוריה חנה ונעם ענבר, עדי קפלן ושחר כרמל,  מיכאל לוקין.

יום שלישי 25.11: מאיה דוניץ, תומר דמסקי ,אלכס דרול, אילן וולקוב, ערן זקס, זוהר שפיר. עדי קפלן, שחר כרמל,  תזמורת הקונסרבטוריון של האקדמיה למוסיקה בירושלים, מיכאל קלינגהופר (המנצח).

אולי כי השם של בית המצורעים לשעבר הוא "Jesus Hilfe" (עזרת ישו) והוא מזכיר לנו שתיים מן התכונות של ישו – לרפא ולגרש שדים; אולי כי ב-1950 השתלטה על המבנה רוח אחרת, פוליטית ואידיאולוגית, והוחלט לשנות את זהותו של בית החולים ולכנותו בשמו של הנסן, שגילה את מקור מחלת הצרעת ונראה לבעלים החדשים של המבנה (משרד הבריאות הישראלי) כרוח המתאימה לזהותו החדשה של הגוף הציבורי שהם ייצגו; אולי כי בית החולים למצורעים איבד את תפקידו, הפך להיות מרכז לאמנות וטכנולוגיה וכונה "בית הנסן", כאילו היה זה ביתה של הרוח שבאה במקום ישו; אולי כי אמנים וסטודנטים שוכנים במבנה במקומם של המצורעים ומערערים לפעמים על ההגמוניה התרבותית המקומית; אולי כי עברו מאה שנה מאז המשלחת האתנוגרפית של ש' אנ-סקי, שבה אסף חלק מן הסיפורים שהיו בסיס למחזה, ומאה שנה מאז כתיבת הגרסאות הראשונות של המחזה ברוסית וביידיש; אולי בהשפעת כל אלה, בנפרד או ביחד, בחרנו במסגרת הפסטיבל "קולה של המילה 14" לחזור לאחת המסורות המרכזיות בתרבות היהודית, לעיסוק ברוח חיצונית אשר משתלטת על גוף של אדם בשר ודם: הדיבוק.

"לתוך גוף של אדם חי, בעל נשמה אינדיבידואלית מובחנת, נכנסת בשלב כלשהו של חייו רוח נוספת – רוח של אדם שנפטר קודם זמנו, ושנתפס כחוטא גדול עד כדי כך שגם הכניסה לגיהנום נשללה ממנו, והוא נותר בין שני עולמות, נרדף ומעונה על ידי מלאכי חבלה. […] הרוח מחפשת מפלט מפני רודפיה וחודרת לגוף החי על כורחו, אוחזת בו, דבקה בו, משתלטת עליו ומדברת מגרונו של אחוז הדיבוק כאישיות מובחנת" (רחל אליאור). יורם בילו כותב כי הדחפים והשאיפות שביסוד ההפרעה היו קריאת תיגר מאיימת על דרך החיים היהודית המסורתית. המחזה נכתב בשנים 1912–1917 ברוסית וביידיש, בהשראת מסורות וסיפורי דיבוק שליקט אַנ־סקי, כשעמד בראש משלחת אתנוגרפית בווהלין ובפודוליה. המחזה הועלה בביצועים רבים, וברבות השנים הפך למחזה קנוני בתולדות התיאטרון היהודי ביידיש ובעברית.

פסטיבל "קולה של המילה" עוסק במפגש בין הטקסט ובין ההיבטים הפרפורמטיביים שלו. ב"בקולה שלו: הדיבוק" הצענו שבירה או פירוק של המחזה באמצעות המוטיבים, הטקסטים או הדמויות שלו. כל יחידה נפרדת שבחרו האמנים תופסת מרחב בפועל במבנה ההיסטורי שתכנן האדריכל קונרד שיק. המחזה, שמערכותיו מתפתחות בתיאטרון על ציר הזמן, מתפתח בפסטיבל הנוכחי גם בהתפזרותו בחללים שונים במרחב: הזמן הופך לטריטוריה. טקסי גירוש, פרשנויות באמצעות טכניקות של הפעלות קוליות, תיאטרון מכני, עבודות סאונד, מיקסים של צלילים ודימויים, חומרים ארכיוניים והתרחשויות חיות, עיבוד מחדש של סרטים ישנים בשילוב נגינה חיה של תזמורת צעירה – כל אלה נותנים ביטוי עכשווי לאחד המחזות הקלאסיים של התיאטרון היהודי בעברית וביידיש. האמנים מעלים מחדש שאלות על בעלות, על זהות לאומית ומגדרית, על איחוז , על קול ורוח ועל רוח הזמן ומעוררים תחושה שדומה בוודאי לזו שנוצרה בזמן העלאת המחזה בעשור השני של המאה ה-20: התחושה שעולם ערכים אחד הולך ונעלם ואת מקומו תופס עולם אחר.