HUGS

תערוכה זו נוצרה בעקבות רצונה של רותי סלע לחזור על פעולה מצולמת שלה בירושלים בשנת 1999. בעבודה המרכזית Hugs 2025 סלע משחזרת את עבודת הווידאו הראשונה שלה (Hugs, 1999), מיצג שבו האמנית משוטטת ברחובות ירושלים במטרה לאסוף חיבוקים מזרים. בעבודת הווידאו שצולמה, הפעם עם סאונד, חצי יובל לאחר מכן, האמנית מזמינה שוב לחיבוק ברחוב. דרך פעולה תמימה במהותה משתקפים שינויים רבים שעברו על ירושלים המערבית בעשרים וחמש שנה, על רחובותיה, על האנשים החיים בה, על היחס לטכנולוגיה ולצילום (בעידן של תיעוד מתמשך ובתוך מלחמת הדימויים הנוראה שהקצינה מאז השבעה באוקטובר), כשבסרט של סלע הסצנות משתהות בתוך הרגע, בשונה מהתזזית המאפיינת את המדיה החברתית. נוסף על כל אלו, משתקפים גם השינויים שעברו על האמנית עצמה. 

רוב העבודות של רותי סלע הן מז׳אנר הווידאו הדוקומנטרי, בודקות וחושפות את הגבולות ויחסי הכוח בתוך המדיום. מצד אחד ישנה המודעות לנוכחות המצלמה, מצד אחר סלע מצליחה ליצור בתוך סיטואציות צילום מבוימות למחצה רגעים של אינטימיות אשר חושפים מידע רב על יחסים בין אנשים ועל החברה שבה היא פועלת, כשלרוב סלע בעמדת המצלמת ובו בזמן נוכחת, משתתפת ומקדמת את העלילה שמתפתחת מולה ויחד איתה.

ב-Hugs 2025 סלע נמצאת מול המצלמה כל הזמן ואינה אוחזת בה. היא ספק עצמה ספק דמות המבקשת חיבוק מהעוברים ושבים. פעולה זו יוצרת תמונה מורכבת של העיר ותושביה. ירושלים של 1999 וירושלים של 2025: אילו שינויים אנושיים וטכנולוגיים התחוללו, איך נוכחות המצלמה משפיעה ואילו שיחות מתנהלות ברגע קטן אך אינטימי זה בירושלים שנמצאת במלחמה בלתי נגמרת.

בתערוכה יוצגו גם שלוש עבודות וידאו קודמות: Hugs, עבודת הווידאו המקורית משנת 1999, שכאמור, צולמה גם היא ברחובות ירושלים, ללא סאונד. אין טקסט יש רק שפת גוף. Hugs #2, עבודת וידאו משנת 2017 שבה נראה בנה של האמנית מקבל חיבוקים ביום הולדתו בגן. הגננת ספק מבקשת ספק מורה לילדים להתחבק. הקצב והטון שהיא מכתיבה לא משאירים לשני הצדדים מקום לדחות את ההצעה. הקירבה כמוה כציווי ("יחד ננצח"); ועבודת הווידאו Therms and Conditions משנת 2022, בשיתוף עם מעין אמיר, המצולמת דרך כוונת תרמית של כלי נשק (Infrared Thermography), בניסיון לתעד עקבות של חום אנושי הנוצר על ידי חיכוך ידיים של זרים על גופן של האמניות המצולמות. הנשק והמצלמה הופכים אחד, אך הפעם הכוונת אינה משמשת כהכנה לנטילת חיים אלא לתיעוד רגע של קירבה בין זרים, מגע שהיה אסור בעת מגפת הקורונה.

מקבץ עבודות אלו בחלל של מעמותה מאפשר הרהור עדין על יחסים, מגע והסכמה, על יחסי כוח בין מצולם למצלמת, על חוסר אונים מול בחירה ועל מצב העניינים בחברה הישראלית בעשרים וחמש השנים האחרונות. 

התערוכה בתמיכת קרן משפחת אוסטרובסקי, קרן אאוטסט, מפעל הפיס, מנהל התרבות ועיריית ירושלים

מרכז לאמנות ומחקר מעמותה | מנהלת אמנותית: לאה מאואס | מפיקה: נעמה מוקדי | מנהלת פרויקטים: אור מאי | אחראי חלל ועוזר הפקה: אור אלוני | הקמה: איתמר מבורך | עריכה לשונית: רונית רוזנטל | תרגום לערבית: אנוואר בן באדיס | עריכה באנגלית: ג׳ודית אפלטון | עיצוב גרפי: מאיה שלייפר