במחצית השנייה של המאה ה-19 פנו נפתלי וצילי דלר לצייר מקומי ששמו אינו ידוע לנו והזמינו ממנו ציור על דופנות סוכת העץ שלהם. על אחד מקירות הסוכה צייר הצייר האלמוני את ירושלים ובמרכזה הכותל המערבי; הציור הועתק מהדפס-אבן שיצר יהוסף שוורץ (1804—1865), תלמיד חכם, גיאוגרף וצייר שנולד אף הוא בבוואריה והיגר לירושלים ב1833. על הקירות האחרים של הסוכה צייר האמן האלמוני את נופי העיירה פישאך, ושיבץ בתוכם דמויות בנות התקופה. כך יצר האמן מרחב אידילי המחבר בין הכמיהה לארץ-ישראל לבין העיירה הגרמנית שבה התגוררה המשפחה. בסוכת דלר נתלו ציורים נוספים, נתונים במסגרות קטנות, שהועתקו ממחזורי תפילה שהודפסו בזולצבאך שבגרמניה בשנת 1826. בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, הצליחה משפחת דלר להימלט מגרמניה. סוכת המשפחה, שנותרה בעליית הגג בביתם שבעיירה, הוברחה לארץ-ישראל בעזרת משפחה יהודית, הגיעה לבית-הנכות בצלאל, ומאוחר יותר נתרמה למוזיאון ישראל, שזה עתה הוקם.
על התערוכה
התערוכה "נופים נפקדים" היא המשכו של הפרויקט "סוכת נצח", שבמסגרתו רכשו אמני סלה-מנקה פחון משבט הג'האלין הבדואי החי באזור חאן-אלאחמר, הפכו אותו לסוכה כשרה לקראת סוכות 2016 ומאוחר יותר מכרו את המבנה היהודי-בדואי לאוסף של מוזיאון ישראל.
בתערוכה "נופים נפקדים", כמו בפרויקט "סוכת נצח", מתקיים דיאלוג בין שתי פעולות: הפיכתו של אובייקט אתנוגרפי ליצירת אמנות, וההפך. בשני הפרויקטים ניכר המתח שבין מבנה מגורים ארעי לבין ארעיותם של החיים באתרים נוכחים-נפקדים. שמה של התערוכה – "נופים נפקדים" – מרפרר הן לחוק נכסי נפקדים מ-1950, שבאמצעותו מדינת ישראל מנכסת לעצמה את נכסיהם של אלו ש"עזבו לשטחיהן של מדינות עוינות במהלך מלחמת העצמאות", והן לנופי העיירות שתושביהם היהודים נכחדו או נמלטו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הבחירה לבצע את העתקת סוכת דלר בעיר ירושלים, המתוארת בסוכה המקורית כמרחב אידילי, הופכת את נופי פישאך מביטוי של פסטורליה מקומית למושא געגועים לנופים ולחיים שאינם עוד, ואת היחס לירושלים מכמיהה גלותית לסימן של שייכות ובעלות. העץ שבסוכה המועתקת אינו עץ מלא, כבמקור, אלא היבריד מקומי: פלאטות סנדביץ' בציפוי בוק. גם מידותיה של הסוכה הוקטנו והותאמו למידותיו של חדר התצוגה.
בסוכה המועתקת בוצעו כמה שינויים נוספים: באחד הציורים שבסוכה המקורית מופיע בית-הכנסת ששכן מול ביתם של הזוג דלר. בציור המועתק נוסף לציור בית-הכנסת שמו של רופא השיניים שרכש את המבנה אחרי המלחמה והפך אותו לקליניקה. לציור המתאר את בית משפחת דלר נוספו, בהעתק, שמותיהם של דייריו הנוכחיים. דמותה של צילי דלר, העומדת בפתח ביתה, אינה נמצאת בסוכה המועתקת. אך כן נשארו דמויותיהם של הברון המקומי, פטרונם של יהודי העיירה , הנראה ככל הנראה עם עוזרו בסוכה המקורית כשהם יוצאים לציד.
הסוכה המועתקת מציינת אפוא שורה של חילופים משמעותיים. הראשון שבהם הוא חילופי הבעלות: בעליה הנוכחיים של הסוכה המועתקת אינם תושבי העיירה פישאך, אלא אמנים ישראלים העולים (או יורדים) אליה לרגל במעין מסע שורשים. ואכן, אמני סלה-מנקה יצאו למסע התחקות אחר מקורותיה של סוכת דלר, ביקרו בעיירה פישאך ופגשו את תושביה, שחשפו בפניהם את תולדותיהם של המבנים, את פרקטיקת ההנצחה המושקעת של חיי הקהילה היהודית בעיירה לפני המלחמה ואת השימוש הנוכחי במבנים המתוארים בסוכה המקורית. בו בזמן התברר, למשל, כי קטורה מנור, האמנית שציירה את הסוכה המועתקת, היא נכדתו של זיגפריד מנדלה מהעיר מינכן, שנהג לנסוע בחגים היהודיים אל דודיו, שהתגוררו בפישאך ולימים נרצחו בשואה.
