חור בלבב

מיצב וידאו פיסולי של דניאלה מרוז הופך את חללי מעמותה לג'ימבורי גרוטסקי, המאופיין במשחקיות ובטקסיות מוגזמות ומשובשות. שם התערוכה – חור בלבב – נוגע לחוויה של שבר וחֶסֶר ברמה האינטימית אך גם מהדהד חוויה קולקטיבית. משחק וספורט נתפסים כמרחבים אוניברסליים, אך הם נושאים עימם גם מטענים לאומיים. בדומה להם, גם עבודתה של מרוז נעה בין המקומי לגלובלי, בין הפרטי לציבורי, בין הגוף היחיד לקבוצה. 

עבודותיה של מרוז מתאפיינות בנוכחות חזקה של גופים ואובייקטים מוגדלים ומלאים, כשמוטיב החור משמש בהן אלמנט צורני ורעיוני מרכזי. החור הוא חלל ריק המופיע בכל אחד מן האובייקטים. לעיתים הוא מתבטא כהיעדר פנים, ולעיתים כפתח באזור הלב. זה אינו פרט עיצובי בלבד, אלא נוכחות החוזרת לאורך התערוכה ומקשרת בין הגוף לזיכרון ולחוויה הרגשית.

תחרויות ספורט ומשחק נתפסות כמרחבי שעשוע ופנאי, אך בפועל, לאורך ההיסטוריה הן אפשרו מרחב שבו נוסחו אידיאלים חברתיים. הספורט הציג מודלים של כוח, משמעת, שליטה ויופי, והמיר את האלימות והאגרסיה לפעולה מדודה. מרוז מפגישה ביצירתה בין הגימנסיון לאצטדיון, בין האסתטיקה של המשחקים האולימפיים בעת העתיקה, ערש הדמוקרטיה, לבין מצעדי הראווה הספורטיביים של משטרים פשיסטיים. בכך היא ממשיכה מסורת אמנותית המושפעת במישרין מרעיונות הבאוהאוס ומהניסיון לבחון את היחסים בין האדם לסביבתו באמצעות אמנות, עיצוב ואדריכלות. בדומה לאמני הבאוהאוס, מרוז מתייחסת לגוף לא כישות מבודדת אלא כחלק ממערך רחב של יחסים מרחביים וחברתיים.

עבודות הווידאו רוויות צבע וחושניות צורנית. הדמויות חטובות ורופסות בו־בזמן, משחקות, מתגוששות ומתחרות זו בזו. מרוז פורצת את גבולות הגוף ומטשטשת את מבנהו הפיזי והמגדרי באמצעות "מסכות גוף": מעטפות מוגזמות המאריכות ומעוותות את צורות הגוף הבסיסיות. חלקי גוף הופכים לגלילים ולכדורים נפוחים. הגוף החנוט, שתנועתו מוגבלת, פועל במרחבים מוגדרים ומסומנים: מסלולים, מגרשים וזירות משחק. הפעולות עצמן מצטמצמת למשימתיות וחזרתיות מגוחכת בין קווים וגבולות.

בתערוכה מרוז מפגישה בין שני חזונות חברתיים: מצד אחד, גוף עבודות הבוחן מופעים תרבותיים וחברתיים שבמרכזם תחרותיות, הישגיות והאדרת הכוח; מצד אחר, החלל התת־קרקעי של בית המצורעים, אתר שנבנה במחשבה על טיפול, רוך, קהילה ודאגה לחלש. 

בתוך המרחב המוגן של בית המצורעים, בין קירות האבן הנוקשים והקשתות העתיקות מרוז מפסלת בספוג רך. בובות ענק וחלקי מזרנים מסודרים במערכים מודולריים וממלאים את החלל. המתח בין הרכות לבין האבן, בין קשתות המבנה לבין הקימורים הספוגיים, הופך את החלל כולו לזירת התבוננות במשחקים, בתחרויות ובמנגנונים שבאמצעותם חברה מעצבת את עצמה – בין כוח לחמלה, בין משחק למלחמה.

מרכז לאמנות ומחקר מעמותה | מנהלת אמנותית: לאה מאואס | מנהלת פרויקטים: אור מאי | אחראי חלל ועוזר הפקה: אור אלוני | הקמה: איתן חביב איתמר מבורך | תאורה: איתן חביב | עריכת לשון: רונית רוזנטל | תרגום לערבית: אנוואר בן באדיס | עריכה באנגלית: ג׳ודית אפלטון | עיצוב גרפי: סטודיו הליגה 

התערוכה נוצרה במסגרת ובשיתוף שבוע העיצוב. 

בתמיכת מנהל התרבות ועריית ירושלים