שתי תערוכות יחיד: לנדקוויסט | זיכרון צלילי

לנדקוויסט | נעמה מוקדי

בתערוכה לנדקוויסט נעמה מוקדי יוצרת מרחב תיעודי פרפורמטיבי שהוא אישי וביוגרפי ובה בעת מהדהד עצב חשוף של החברה הישראלית, הנוגע בשכול. קשר הכאב שהיא טווה ופורמת יוצר מתח בין-דורי שנע בין אבות לבנים ובין בנות לאבות, ומתקיים במרחב לימינלי של טראומה מתמשכת, שבו כל יום הוא יום הזיכרון. לעיתים האמנית היא האם ולעיתים הבת; מבטה מכמיר הלב על אביה יוצר רגעים של עצב, הומור, אי-נוחות וחמלה. בחינת הקשר ביניהם נעשית גם באמצעות בחינת קונבנציות של צילום, וידאו וקולנוע תיעודי, כאשר העברת המצלמה אל האב, שביקש לתעד את התהליך, היא גם דרך לפנות מקום ונראות לממד של חוסר שליטה, הקיים בחיפוש התמידי אחרי הריפוי ובכמיהה לדמות אב נוכחת אל מול תחושת הנטישה שבשכול.

כשהיה בן שנה וחצי אביה של מוקדי איבד את אביו במלחמת ששת הימים. היא מספרת שבביתו לא דיברו על אבא. אביה שירת בצבא כטייס קרב, ולאחר שהשתחרר הקים מנחת מטוסים ומועדון צניחה חופשית. לפני כשנתיים, האב, שלדבריה היה נוקשה ומסוגר, חווה משבר גדול והתחיל במעין מסע רגשי ורוחני שחשף אותו ואת פגיעותו. המסע הזה נרמז בעבודות שבתערוכה דרך דמותו האניגמטית של האב, אבל הוא אינו מפוענח במלואו. המסע שחווים האב והבת כאשר הם מתעדים זה את זו ואת עצמם מפרק קלישאות של גבריות ואבהות ישראלית. 

לדברי האב, שם התערוכה, לנדקוויסט, הוא מנטרה שירדה מהשמיים ועזרה לו לעבור קשיים פיזיים ורגשיים בזמן קורס טיס, ובדיעבד התברר לו שזה שמו של אדם שהיה מפקד חיל האוויר הפיני ונפטר שבועות לפני שהאב עצמו נולד.

עבודת הווידאו המרכזית בתערוכה שוזרת את נקודות המבט של מוקדי ושל אביה. רובן צולמו סביב אירועי יום הזיכרון האחרון ומקצתן ביום זיכרון מוקדם יותר. בעבודה אחרת, עבודת סאונד על כיסא ילדים, המאזינים מוזמנים להקשיב למדיטציית סריקת גוף בקולו של אביה של מוקדי. בעבודה שלישית מוקרן צילום אולטרסאונד של הרחם של האמנית. 

בעבודה הרביעית מוקרן תיעוד של מיצג שיצרה מוקדי בגלריה לאמנות עכשווית עין הוד, ובה ציורים של משה מוקדי, סבו של אביה של האמנית. שם העבודה – ״מנתקת מגע״ – הוא מושג הלקוח משפת הטיסה בחיל האוויר. ״לנתק מגע״, מספרת האמנית, פירושו לעזוב את השטח, להיפרד מהאויב, לחזור הביתה. לדבריה, העבודה עוסקת גם בניסיון להגדרה עצמית עצמאית שאינה תלויה בגברים שבחייה. 

העבודות בתערוכה מציירות קווים מקבילים בין חילופי התפקידים התמידיים בין אם לבת, בין אב לבן, כמו מסע לגירוש שדים של ילד שנותר כלוא בנקודת הזמן שבה איבד את אביו, ושל אישה-ילדה שכמהה לדמות האב הנוכחת-נעדרת, ובה בעת רוצה לשחרר אותה ולהיות אימא לילד משלה.

זיכרון צלילי | איתן חביב

בתערוכה זיכרון צלילי מציג איתן חביב שלוש עבודות חדשות. עבודה אחת, מיצב הקערות, נוצרה בעקבות דיאלוג עם האמן המנוח דב אור-נר, שהחל בתערוכה ״דבאורנרעבודותחדשות״ שהוצגה במרכז מעמותה בשנת 2023. בעבודה, שהייתה אמורה להיות מיצב משותף לאור-נר ולחביב, מי מלח צפים בתוך קערות פלדה. מַתְמְרים מרטיטים את הקערות, המשמשות כתיבת תהודה וגורמות לתנועה במים; התגובה הסונרית שנוצרת מטרידה ומכשפת כאחת. חביב משתמש בפרקטיקות ניסיוניות להפקת צליל מחומר. לדבריו, הוא מחפש את נקודות ההדהוד של החומר על מנת לחשוף את הקומפוזיציה הטבעית שלו או את התדרים החבויים בו. קערות המים הן עבורו כלי קיבול שמכיל זיכרונות טבועים ומוטבעים. 

העבודה השנייה בתערוכה נוצרה בעקבות סדרת עבודות וניסויים מהשנים האחרונות, שבהם חביב משתמש בארכיונים עזובים של קלטות שמע שמצא ברחוב או של אנשים שהלכו לעולמם. כמו קערות המים, גם הסלילים המגנטיים הופכים לכלי קיבול לזיכרונות, לעזבונות של חיים. גם כאן, המניפולציה המכנית-אנלוגית שחביב עושה בחומר נועדה למצוא את התדרים שבהם הצליל מפעיל את הזיכרון מחדש.

בעבודה זו חביב משתמש בהקלטת ריאיון של דב אור-נר לנגה חביון, ובה הוא מספר על זיכרון ילדות שבו שמע את קולו של היטלר ברדיו. בשנות חייו האחרונות הידרדר חוש השמיעה של אור-נר, ודווקא אז גברה סקרנותו בנוגע לסאונד כמדיום אמנותי. בתקופה שבה החליפו רעיונות, חביב הרגיש שאובדן השמיעה של אור-נר איפשר לו  לתפוס ולעבד צלילים באופן חופשי ממגבלות. בריאיון סיפר אור-נר שקולו של היטלר נשמע כמו נביחות, ושהאגרסיביות הטמונה בקולו ריתקה אותו. בעבודה הנוכחית חביב עושה מניפולציות על הסליל המגנטי של הקלטת הריאיון באמצעות הוצאתו מהקלטת ומתיחתו על פני לוח בעזרת מערך מיסבים. דרך הארכת מסעו של הסליל במרחב והפיכת הקול לחומר פיסולי הוא מציל ומשמר את קולו של אור-נר, ובה בעת מעוות אותו ומפשיט אותו ממשמעותו באופן שמהדהד את הפרשנות של אור-נר עצמו לזיכרון שלו. פירוק המילים להברות ומחוות מנתק את הצליל מהקשרו וחושף משמעויות חדשות שהיו חבויות בחומר. 

בעבודה השלישית, שנוצרה בהמשך לעבודה שהוצגה בפרויקט פרטיטורות לאקוסטיקה חברתית*, רכב צעצוע מתנגש בקיר שוב ושוב וממנו בוקעת קומפוזיציה שהולחנה מהקלטות של "שיבושי רדיו", במילותיו של חביב. במקור נוצרה העבודה כתיווי לנסיעה ברחבי ירושלים, שבמהלכה תדרי רדיו חולפים מוזמנים לפלוש באקראי אל הרכב הנוסע – חדירה המשקפת טשטוש גבולות בין הציבורי והפוליטי למרחב הפרטי. מצד אחד הרכב מייצג משהו גברי ואגרסיבי, ומצד אחר הוא צעצוע המאיץ את נסיעתו כאחוז טנטרום ומאבד שליטה. המאבק העיקש שלו להישמע הופך לפעולה של הרס עצמי. התדרים המוקלטים כמו מתחרים על הקשב של המאזין ומנסים להתקבע על נרטיב כלשהו, אבל למעשה יוצרים רק רעש. 

 * באוצרות ד״ר ליאורה בלפורד, שיתוף פעולה בין מרכז מעמותה לחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית.

מרכז לאמנות ומחקר מעמותה | מנהלת אמנותית: לאה מאואס | מנהלת פרויקטים: נעמה מוקדי | הפקה: לאה מאואס וגיל גודינגר | אחראית חלל: גיל גודינגר | הקמה "זיכרון צלילי": איתן חביב | הקמה "לנדקוויסט": איתמר מבורך | עריכה לשונית: רונית רוזנטל | תרגום לערבית: אנוואר בן באדיס | עריכה באנגלית: ג׳ודית אפלטון | עיצוב גרפי: מאיה שלייפר 

התערוכה בתמיכת: עיריית ירושלים ומינהל התרבות