בצעדים סומים

״שכוב היה אפרקדן ועיניו העצומות כלפי מרום.. הכל שקע עמו מטה, חזר ושקע במסתרים. העמיק בנבכי עבר וירד. ואט-אט צצה-עלתה בזכרונו החזות הרחוקה, הנשכחת, כי כך כבר נתקיים העולם זה פעמים אחדות וחזר ושקע תחתיו. כל פעם טבחו בני-האדם אלה את אלה, ביקעו את החלל. עדיין מהדהדים הקולות.״

לייב רוכמן, בצעדים סומים על פני האדמה (מיידיש: א"ד שפיר), תל אביב: עם עובד, 1976 [1968], עמ׳ 12 

הרומן בצעדים סומים על פני האדמה (1976 [1968]) מאת לייב רוכמן, סופר יהודי יליד פולין שהתיישב בירושלים וכתב ביידיש, מספר את סיפורו של ניצול שואה יהודי המשוטט בערי אירופה החרבות לאחר המלחמה והוזה מקומות ופנים מוכרים שאליהם הוא מתגעגע. התערוכה, ששמה לקוח משם ספרו של רוכמן, מהדהדת את הגישה ההיברידית שלו לזיכרון, טראומה ומקום וכוללת סרטים קצרים, עבודות וידיאו וצילומים שנוצרו בישראל בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים, תקופה שבה הופיעו בזירה הישראלית אמנות מיצג, אמנות גוף ווידיאו ארט. בניסויים בתוך מדיומים אלו מצאו אמנים ישראליים צעירים דרכים חדשות לבטא את הפרפורמטיביות של הזיכרון. בעבודות, שהן בו זמנית שירה, לחשים והזיות, הזיכרון הוא גם פעולה וגם מצב תודעתי; הוא בעיקר הליכה בעקבות דימויים שמתפרקים ומשנים צורה. דרך עבודות אלו מבטאים אמני התערוכה את החוויה המורכבת של קונפליקטים במקום (כאן ושם), בזמן (עכשיו ואז) ובין העצמי לאחרים – שיבושים בלתי נמנעים בתודעה.

התערוכה מציגה צילומים (חיים מאור, יהושע נוישטיין, ג'ורג'ט בלייה וג'ררד מרקס, דב אור נר ויוכבד וינפלד) ודימויים נעים ומחברת בין ז'אנרים שונים, כמו קולנוע ניסיוני ווידיאו ארט (אברהם אילת, גדעון גכטמן, חיים מאור), קולנוע דוקומנטרי (דוד פרלוב) וסרטי אנימציה (יורם ואלינה גרוס). וידיאו ארט, מדיום שהופיע רק אז באמנות הישראלית, הוא בשביל אמנים אלה לא כלי תיעוד פשוט ולא "המדיום הפוסטמודרני פר אקסלנס" (פרדריק ג'יימסון), אלא שפה חזותית של החלום, הזיכרון והתודעה. הם אינם מתאימים את עצמם לקודים של הזיכרון הקולקטיבי או לדרכים פוזיטיביסטיות של התבוננות בהיסטוריה ובזהות, אלא משתמשים בפרקטיקות אלטרנטיביות, אישיות ולעיתים רעועות, של התייחסות לזיכרון ולטראומה.

רבות מהעבודות בתערוכה הן תמונות או סרטונים המתעדים מיצגים, שאת רובם ביצעו האמנים עצמם. האמנים משתמשים בהם בגוף ככלי לשחזר או להחיות  את מה שנדמה שהוא בלתי נראה או שנעלם. עבודות אלו הן ביטויים אוונגרדיים וניסיוניים של גילום זיכרון טראומטי בגוף, ובכך הן מקדימות בשני עשורים כמעט את הטיפול הפוסטמודרני בזיכרון השואה בזירת הווידיאו ארט הישראלית של שנות התשעים. התערוכה מדגישה את העימותים הבלתי נמנעים בין טראומות משותפות, כגון השואה ומלחמת יום הכיפורים, לסוגיות זהות ומגדר ולחוויות האישיות של האמניות האמנים. 

האמנות המושגית נתפסת על פי רוב כטאוטולוגית מטבעה, מתבוננת באמנות עצמה, ואמנות הגוף תוארה לא פעם כמדיום שהוא "טבולה ראסה". בניגוד לתפיסות אלה אפשר לראות את העבודות המוצגות בתערוכה לא רק כייצוגים של אסתטיקה אוונגרדית ישראלית, אלא כמחוות פרפורמטיביות המפעילות מחדש מערכים חזותיים מהעבר ומדגימות את מנגנוני הזיכרון והטראומה.

התערוכה היא חלק מעבודת דוקטורט על זיכרון השואה בווידיאו ארט בישראל מאז שנות השבעים. העבודה, שנכתבת במסגרת שיתוף פעולה בין החוג לתיאטרון ולימודי פרפורמנס באוניברסיטה העברית בירושלים ובין החוג לאמנויות ושפות ב-Ecole des Hautes Etudes en Sciences Sociales בפריז, צרפת. החלק הראשון של המחקר בוחן את ההתנסויות הראשונות בפילם ווידיאו לצורך העיסוק בזיכרון ובטראומה של השואה.

תודות האוצרת: תודה לד"ר אן לפונט (Ecole des Hautes Etudes en Sciences Sociales) ולד"ר דיאגו רוטמן (האוניברסיטה העברית), שמנחים אותי בחוכמה ובנדיבות בעבודת הדוקטורט שלי; לרות דבל, שפתחה את דלתה באהבה, ולויויאן אוסטרובסקי על הדיאלוג המרתק והתמיכה הנדירה; לצוות מעמותה על הליווי וההפקה המדהימה.

אוצרת: ג׳ודית לנגלרט | הפקה: מרכז לאמנות ומחקר מעמותה | מנהלת אמנותית: לאה מאואס | מנהלת פרויקטים: נעמה מוקדי | מנהל טכני והקמה: איתן חביב | עיצוב גרפי: מאיה שלייפר | תרגום לערבית: אנוואר בן בדיס | עריכת לשון עברית: ענבל קידר |  עריכת אנגלית: ג׳ודית אפלטון | אחראית חלל תערוכות: גיל גודינגר

התערוכה מכילה עירום וכוללת דימויים שאינם מתאימים לילדים. כניסתם באחריות ההורים